הפרעות של תוקפנות ואלימות

בעיית האלימות בקרב ילדים ובני נוער היא גורם ראשוני בשכיחות הסיבות להפניית ילדים ובני נוער לטיפול, אם בשל היות הילד יוזם האלימות ואם בשל היותו קורבן שלה.
הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית גורסת כי קיים קשר בין היעדר מיומנויות שליטה עצמית ובין אלימות ועל כן ממקדת את ההתערבויות הטיפוליות בפיתוח מיומנויות אלה. שליטה עצמית היא למעשה קשת רחבה של התנהגויות מכוונות למטרה, שהאדם בוחר מרצונו החופשי מבין חלופות מתחרות שונות, כך שההתנהגות הנבחרת היא היעילה והרצויה ביותר עבורו ולא האטרקטיבית ביותר (סורסן ומהוני, 1974). השגת שליטה עצמית נעשית על ידי רכישת התנהגויות ומיומנויות שכליות (תושייה נלמדת) שבאמצעותן מפעיל האדם תהליכי ויסות עצמי ומפקח על אירועים פנימיים כמו מחשבות, רגשות שליליים, כאב ומכשולים אחרים המפריעים לו בביצוע התקין של התנהגות מכוונת למטרה (רוזנבאום, 1980,1983).
ההתערבות הטיפולית יכולה להתבצע במספר מישורים: טיפול פרטני, טיפול קבוצתי והדרכת הורים ומורים. בטיפול הפרטני מתמקדים בלימוד מודלים של פתרון בעיות, כאלה אשר יובילו את הילד להשיג את מטרותיו ללא שימוש באלימות. הילד לומד להגדיר את הבעיה, לנתח אותה ולבחור באסטרטגיה מתאימה שבה הוא יפעל. הוא נזקק לשם כך להיות קשוב למה שעובר עליו מבחינה רגשית ולפעול בהתאם על מנת להשיג איזון שבו הוא יוכל להתנהל באופן אופטימלי. הטיפול הקבוצתי מציע למידה משותפת של המיומנויות הדרושות לשליטה עצמית. לקריאה על קבוצת הכוח שבתוכי – תכנית להקניית מיומנויות שליטה עצמית לחץ כאן.  הדרכת הורים ומורים מבוססת על ההנחה שהתנהגות לא רצויה נובעת מתגובות לא נכונות של הסביבה הבוגרת המחזקת התנהגות אלימה, מתקשה בהצבת גבולות ודרישות חד-משמעיות ואינה מחזקת התנהגות רצויה.

 

 

 

סגור לתגובות.