חרדה חברתית

חרדה חברתית, אשר ניתן לראות את סימניה כבר בגילאי גן, מתבססת על הבנה ותפיסה חברתית בעייתית החשופה לפגיעות, אליה מתלוות התנסויות חיים אשר מתפרשות באופן המחזק את אותה תפיסה. לפי המודל הקוגניטיבי התנהגותי, כאשר ילד מחזיק בסטנדרטים גבוהים ולא מתפשרים לגבי התנהגות חברתית וכאשר המטרות החברתיות שלו אינן מוגדרות בברור, עלולה להתפתח תפיסה חברתית בעייתית. למשל, אם ילד חושב שאסור לו בשום פנים ואופן "לעשות בושות" בכל מקום באשר הוא נמצא, הוא עלול להיות במתח, אפילו כשהוא נמצא במקום חסר חשיבות או השפעה ישירה על חייו.
המנגנון האחראי על התפתחות הבעיה עובד כך: הילד מפנה תשומת לב רבה לעצמו. הוא נותן הערכת יתר למחירים חברתיים שהוא עתיד לשלם, הערכת חסר ליכולות שלו לווסת את רגשותיו, תופס את עצמו באופן שלילי באופן כללי וכבעל כישורים חברתיים מעטים. הוא צופה מראש את ה"פאדיחות" שהוא עומד לעשות, האיום החברתי מקבל משקל כבד, הילד מתחיל להימנע ממצבים חברתיים ומשתמש בהתנהגויות בטיחות, מנתח בראשו שוב ושוב ארועים חברתיים בניסיון לאתר אם עשה בושות, וכך בעצם משתמרת ומתחזקת הבעיה.
ההתערבויות הטיפוליות בחרדה חברתית נעשות הן במישור הקוגניטיבי כאשר עובדים על מחשבות מוטעות והן במישור ההתנהגותי כאשר נחשפים לסיטואציות שהילד נמנע מהן. יחד עם הקניית מיומנויות חברתיות מתאימות, אפשר להביא לשינוי בתפיסה החברתית של הילד, להפחית את הסבל וליצור התנהלות ותפקוד תקינים יותר.

 

 

 

סגור לתגובות.